מייקל ג'ורדן הקנדי, שחקן השנה של גייטורייד, פרס שחקן השנה על שם נייסמית', מר כדורסל של ארה"ב. אינספור תארים כבר חולקו ואינספור עוד יחולקו לאנדרו וויגינס, אבל התואר הגדול הוא בעצם הוא עצמו. אנדרו וויגינס יהיה דמות מרכזית מאוד בעונה הבאה ב-NBA, למרות שהוא אפילו עוד לא שיחק דקה אחת בקולג'. אכן ההכתרה היא מוקדמת, אבל כשהנסיך נראה ככה, מגיע לו קצת קרדיט.

בלי קשר לוויגינס, הדראפט של 2014 אמור להיות אחד הדראפטים העמוקים והעמוסים בכשרון שהיו בשנים האחרונות, לפחות מאז הדראפט של 2007 אליו גרג אודן וקווין דוראנט הגיעו כשני סופרסטארים עתידיים. אבל עם כל הכבוד לג'אבארי פארקר, ג'וליוס רנדל ואחרים, וויגינס הוא היהלום בכתר וכשאנו נתחיל לראות קבוצות בתחילת מרץ מתחילות לפצוע את השחקנים המובילים שלהם בכוונה, זה יהיה כשהאתלטיות והכח המתפרץ של וויגינס יושב להם במאחורה של הראש.

הכוכב הגדול הבא? אנדרו וויגינס

אז איך בעצם אפשר לקבוע ששחקן שלא נולד עדיין כשמייקל ג'ורדן פרש לראשונה הוא הכוכב הגדול הבא של הליגה? דבר ראשון, גנים. וויגינס הוא הבן של מיטשל וויגינס, שחקן NBA לשעבר ששיחק בשיקאגו, יוסטון ופילדלפיה, כשבעונת השיא שלו, 1989-90, הוא קולע 15.5 נק' למשחק. האמא, מריטה, הייתה רצה אולימפית שזכתה בשתי מדליות כסף עבור קנדה, כך שמבחינת כשרון ואתלטיות אין יותר מדי מה לדאוג לגבי הנער.

כרגע יש קונצנזוס לגבי וויגינס, מדברים על בחור צנוע, שקט, מנומס, לא אחד שמנסה לגנוב את אור הזרקורים. אפשר לראות חלק מהתכונות הללו בבחירה המרדנית משהו בקנזס. במקום ללכת לקנטאקי ולהיכנס לפס הייצור של בחירות דראפט גבוהות של ג'ון קליפארי או לקבוצה המוכנה של צפון קרוליינה, הוא בחר ללכת למכללת קנזס של המאמן ביל סלף, שדוגל בכדורסל שפחות דומה לזה של ה-NBA ויותר דומה לזה של הקולג'. הוא בחר ללכת למקום שמחליף את כל החמישייה העונה ולמקום שבו יש סיכוי לא רע שהוא לא יהיה הקלע המוביל (למי שלא מכיר את וויין סלדן, זה הזמן להכיר). וזה לא רק הקבוצה בה הוא בחר אלא הדרך בה הוא בחר בה, בשקט, בלי מצלמות, בלי רעש ובלי צלצולים. יכול להיות שהוא עדיין לא התקלקל, אבל יכול להיות שמדובר בזן אחר של כוכבות.

אבל גם אם הוא לא ייתן מספרים מפציצים או יפזר טלק לפני משחקים, וויגינס עדיין צפוי להיות הבחירה הראשונה פשוט כי יש לו תקרה אינסופית. האתלטיות שלו, זריזות הרגליים וכמובן הכשרון שלו, הופכים אותו לשחקן מפחיד מבחינת הפוטנציאל שלו. השוואות ללברון לא חסרות, אבל אלו יותר השוואות שמבוססות על האימפקט שיכול להיות לו על הליגה. ההשוואה הכדורסלנית הרווחת ביותר כיום היא לטרייסי מקגריידי.

השוואה מחמיאה מאוד. טרייסי מקגריידי בימים יפים יותר

אמנם זקנתו קצת מביישת את נעוריו, אבל לאנשים יש נטייה לשכוח כמה טי-מאק היה טוב בתחילת המילניום. הוא אמנם לא הצליח לעבור סיבוב בפלייאוף עד השנה, אבל על הכשרון והיכולות שלו אין עוררין. אם וויגינס אוחז ביכולות כאלו כבר עכשיו, בהחלט יש סיבה לקבוצות להתרגל לרעיון של שנת שמיטה, שבע שנים אחרי שקבוצות שמטו את עונת 2007 כדי לרדוף אחרי KD וגרג אודן.

כרגע, קשה מאוד להעריך או למדוד את וויגינס, גם מכיוון שלא הרבה אנשים ראו אותו מחוץ להיכלי היוטיוב, וגם מכיוון שיש איזשהו שקט תקשורתי מסביבו שמנוגד לבאזז המטורף שבדרך כלל מאפיין כוכבים צעירים מסוגו. ישנם מספר סימני שאלה סביבו, אבל גם הם זניחים (לדוגמא, אביו נתפס במהלך קריירת ה-NBA שלו על קוקאין והושעה מהליגה לתקופה מסוימת). בסופו של דבר, מדובר בפרס הגדול של דראפט 2014, ובעונה הנוכחית, יכול מאוד להיות שלקחת חוזים גמורים מגולדן סטייט יתברר כטקטיקה מנצחת יותר מלהחתים את פול מילסאפ לחוזה לשנתיים.

באדיבות

YUVALOZ.WORDPRESS.COM